לכאורה מדובר במיזם שלא אמור היה לשרוד ובטח שלא להצליח במידה כה מרשימה. בניגוד לחברות המציעות מתקנים לטיהור אוויר, למשל, המתקשות לאתר קונים שמוכנים לשלם עבור משהו שפחות או יותר ניתן להשיג בחינם – לא נתקלו משווקות המים המינרליים המסוננים בחומה בצורה.
מה שהחל בבתי קפה ובמסעדות, בעיקר נוכח אי-הנעימות מהמלצר ששואל “מינרליים או מהברז?”, הפך לתעשייה מרשימה המגלגלת מאות מיליוני שקלים בשנה.
אפשר לייחס את פריחת התעשייה לנתונים שבדוח מבקר המדינה, שלפיהם הרשויות המקומיות לא מתחזקות את קידוחי מי השתייה ולא מבצעות בדיקות כימיות במקורות המים. עוד מצא המבקר כי כמה רשויות ממשיכות לספק מים שאינם ראויים לשתייה, המגיעים ממקור מים שנפסל על ידי משרד הבריאות.
אך גם מי שמתנזר ממי ברז – אף שלאחרונה מצא משרד הבריאות כי הם בריאים ועדיפים על פני החלופות – מתמודד עם דילמה לא פשוטה: מינרליים או מסוננים? בכדים או בבקבוקים?
שותים מים מהברז – כדאי? יהודה לחיאני
מבדיקת מעריב עסקים עולה כי קיימים פערים של מאות אחוזים בין מחירי המים המסוננים והמים המינרליים. אם לא די בכך, הרי שצרכני המים המינרליים בכדים משלמים עד כ-600 שקל בשנה עבור השירות שחוסך מהם את סחיבת הבקבוקים – וזה עוד לפני עלויות החשמל שצורך המתקן עצמו.
הישראלי שותה בממוצע 3 כוסות מי ברז ובסך הכל כ-14 כוסות של משקאות (לא רק מים) במהלך היום, כך עולה מסקר שערך משרד הבריאות בשיתוף האוניברסיטה העברית. צריכת המשקאות בדרום הארץ גבוהה מאשר בצפונה: 15 כוסות ביום לעומת 13, ככל הנראה בשל מזג האוויר החם.
בחורף חלה ירידה בצריכת המים ל-7 כוסות ביום, לעומת הקיץ שבו שותים 8 כוסות ביום. בנוסף, נשים צורכות פחות מים מגברים: 7.5 כוסות לעומת 8 כוסות מים ליום בהתאמה.
סוחבים ומניפים
שוק המים מציע מגוון רחב של אפשרויות: ממים מינרליים הנשאבים ממעיינות, דרך מים מסוננים בבקבוקים ועד מתקני סינון חשמליים. לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות שאותם יש להביא בחשבון, מעבר לסוגיית המחיר.
המים המינרליים בבקבוקים נודעו בזכות היותם טבעיים. כמו כן, צריכתם לא מחייבת השקעת סכום ראשוני גדול יחסית, וכן אין צורך בהקצאת מקום למתקן במטבח.
לצד יתרונות אלה, צרכני בקבוקי המים המינרליים נאלצים לסחוב אותם מרשתות השיווק ועד הבית, ועליהם גם להתמודד עם הבקבוקים הריקים הנערמים בביתם עד ההגעה למתקני האיסוף לצורך מיחזור.
המים המינרליים בכדים אמנם חוסכים את הסחיבה, שכן הם מסופקים עד דלת הבית, אלא שאת מקום הסחיבה תופסת ההנפה – שכן בכל החלפת כד צריך להניף 20 ליטר מים. בנוסף, המים עומדים בכדי הפלסטיק ויכול לעבור זמן רב מאריזתם ועד השימוש בהם. כשמחברים את הכד למתקן הכדים, קיים חשש להצטברות חיידקים וזיהומים בפייה המתחברת לכד המים.
מלבד אי הנוחות שבצריכתם, המים המינרליים עצמם – בין אם בכדים או בבקבוקים – אחראים לנזק סביבתי שקשה להעריכו במספרים. מעבר לזיהום הישיר שיוצרים בקבוקי הפלסטיק הריקים, אשר אינם מתכלים, נוצר גם זיהום עקיף כתוצאה מהתהליך כולו.
ייצור בקבוקי הפלסטיק כרוך בצריכה של הרבה אנרגיה ובפליטת גזים רעילים; המשאיות המשנעות את הבקבוקים והכדים פולטות גזי חממה; והחמור מכל: שאיבת המים לצרכים מסחריים פוגעת בחי ובצומח שבשמורות הטבע ומצמצמת את אוצרות המים הטבעיים של המדינה.
מתקני סינון המים, המוכרים כ”מיני בר”, פוטרים את הצרכן מסחיבת וחוסכים את הנזק הסביבתי בעקבות ייצור ושינוע הבקבוקים. עם זאת, הצרכן מוותר על מי המעיינות ומסתפק במי ברז, העוברים תהליכים כימיים. בנוסף, יש צורך לתחזק את המתקן מדי 3-6 חודשים ולהחליף מסננים ואביזרים אחרים, ועיכוב בהחלפת המסנן צפוי לפגום באיכות המים. כמו כן, המתקן עצמו גוזל שטח יקר במטבח.
הצפון עולה יותר
לא מדובר בעסק זול. כדי לבדוק כמה יעלה התענוג ערכנו בדיקה, שהתבססה על צריכה חודשית של 80 ליטר – כ-4 כדי מים מינרליים. בחישוב שנתי מגיעה הצריכה ל-960 ליטר לבית אב. במוצרים המחייבים רכישת מתקן חושב אורך חיי המתקן לפי 5 שנים, והעלות השנתית מהווה כחמישית ממחירו. לצריכה השנתית נוספו אלמנטים כמו עלויות ההתקנה, המסננים והרכיבים הנוספים שיש להחליף מדי 3-6 חודשים.
מתקני סינון המים מובילים בזירת המחירים ומציעים מים בעלות כוללת של 73-85 אגורות לליטר. הצעת המחיר הגבוהה יותר, 1.24 שקלים, שייכת למותג תמי 4 המוכר, שנחשב מוביל בתחום. במונחים שנתיים מדובר ב-1,195 שקל.
אולם לקוח המעוניין במים ללא העדפה למותג כלשהו, יכול לצמצם את ההוצאה השנתית על צריכת 960 ליטר מים לכ-700 שקל בלבד (לא כולל הוצאות ההתקנה והתחזוקה). באותה קטגוריה ניתן למצוא גם מכשיר שעלות המים השנתית בשימוש בו מגיעה ל-818 שקל.
במקום השני מצויים המים המינרליים והמים המסוננים בבקבוקים, שמחירם נע בין 91 אגורות ל-1.55 שקלים לליטר. המים המינרליים של עין גדי, השואבת בדרום הארץ, הם הזולים ביותר ומחירם עומד על 91 אגורות לליטר, בעוד שהמים המינרליים של שתי היצרניות מצפון הארץ – מי עדן ונביעות – נמצאו כיקרים ביותר מתוצרת הארץ. רק המותג סן בנדטו, המיובא לישראל על ידי טמפו, יקר יותר ומחירו 1.55 שקלים לליטר.
בין לבין נמצאים המים המסוננים או המזוככים. טיב טעם מציעה מים מטוהרים מהגליל המערבי תחת המותג הפרטי גוד קוואליטי ב-1.1 שקלים לליטר. אקווה נובה, המציעה מים מזוככים מבאר באזור השרון, גובה עבורם 1.21 שקלים לליטר.
כלומר, אם אתם מוכנים להמשיך לסחוב בקבוקים, תוכלו ליהנות ממים מינרליים מדרום הארץ במחיר הנמוך ביותר בקטגוריה – 880 שקל בשנה – שאותו מציעה עין גדי.
במקום השני בקטגוריה נמצאים המים המטוהרים של טיב טעם עם הוצאה שנתית של 1,056 שקל, ואחריהם מדורגים המים המזוככים של אקווה נובה במחיר שנתי של 1,162 שקל. צרכני המים מהמעיינות שבצפון הארץ, שהוסף להם מסנן, ישלמו 1,280 שקל לשנה, ומי שלא מתפשר ומבקש מי שלגים מהאלפים – ישלם עבור סן בנדטו 1,493 שקל בשנה.
פער גדול במיוחד בין המחירים נובע מהשירות של יצרניות המים מצפון הארץ: בעוד שעבור ליטר מים בבקבוק מתוצרת מי עדן ישלם הצרכן 1.3 שקלים, הרי שאם יצרוך את אותם המים של מי עדן בכדים – הוא ישלם תוספת של יותר מ-60% עבור ליטר, שמחירו 2-2.19 שקלים. במי נביעות הפער קטן יותר ומסתכם ב-59 אגורות לליטר – תוספת של 45%.
במונחים שנתיים, חובבי הנוחות המבקשים מי מעיינות עד דלת הבית ייאלצו לשלם מאות שקלים בשנה עבור הובלת המים ואחזקת המתקן: מחיר צריכת 960 ליטר בשנה במי עדן הוא 1,926-2,105 שקל למתקן עם מים קרים בלבד; ובנביעות, המציעה מתקן מים חמים וקרים, יסתכם המחיר ב-1,814 שקל בשנה.
